עסקינן בטעות עובדתית ולא משפטית בעטייה נעשתה צוואה או רק אחת מהוראותיה. טעות מעין זו ניכרת בעיון בהוראות הצוואה אשר עומדות בסתירה לעובדות המציאות כהווייתן. במקרה זה אומד דעתו של המצווה, כפי שניתן להבין מצוואתו, אינו עומד בקנה אחד עם הנסיבות. המבחן לו נדרש בית המשפט בבואו להעריך האם מדובר בטעות, הינו מבחן האלמלא, במסגרתו מבקש בית המשפט להשיב לשאלה; אלמלא הטעות – האם המצווה היה משנה את הוראת צוואתו. כך מקום שהתשובה תהיה חיובית עניין לנו בהוראה ו/או בצוואה שנעשתה מחמת טעות.
ברוח דיני החוזים קובע החוק, כי בבואו של בית המשפט להכריע בצוואה שנעשתה מחמת טעות, יפנה תחילה לתיקונה, רק במידה וקיימת אפשרות לקבוע בבירור מה היה מורה המצווה בצוואתו אלמלא הטעות. לעומת זאת, ככל ואפשרות התיקון איננה אפשרית, הוראה הצוואה שנעשתה מחמת טעות בטלה.