הכתובה

הכתובה אותה מוסר הבעל לאישה במעמד המרגש מתחת לחופה איננה מהווה אקט סמלי וטקסי בלבד. לכתובה משמעויות רבות ויש לה השלכות אופרטיביות בעת פקיעת הנישואין בעת גירושין או חלילה במותו של הבעל.

מלבד התחייבותו של הבעל בכתובה לזון ולכלכל את האישה, תכליתה של הכתובה נועדה בעיקר להבטיח את האישה ורכושה ולמנוע מהבעל לגרש את אשתו בקלות, באופן שרירותי מבלי שקיימת לו עילת גירושין המוכרת בדין העברי וכמו שנאמר: "שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".

ללא עילת גירושין עשוי הסכום הנקוב בכתובה להפוך לשטר חוב כנגד הבעל אשר יידרש לפרוע את השטר או כנגד עזבונו במקרה של מות הבעל ובכך להבטיח את עתידה הכלכלי של האישה בתקופת הזמן שלאחר פקיעת הנישואין והסתגלותה לחיים שלאחריהם.

אם וכאשר מעוניינת האישה בגירושין, היא לא תהא זכאית לכתובתה. לעומת זאת, בנסיבות בהן הופסקו חיי הנישואין באשמתה של האישה, גם אם התובע הוא הבעל עלולה האישה להפסיד את כתובתה. כך למשל במקרה בו אישה בגדה בבעל או כאשר נחשבת על ידי בית הדין הרבני כמורדת משלא מילאה את חיוביה כלפי בעלה הנובעים מהנישואים.

הכתובה מורכבת משני חלקים: חלקה הראשון המכונה עיקר הכתובה מכיל את הסכום המינימאלי – בו בכל מקרה יחויב הבעל, שנקבע בהלכה כמאתיים זוזים, השווים בערכם לסך של כ-500 ₪. חלקה השני המכונה התוספת לכתובה מכיל את הסכום בו נוקב הבעל רגע לפני הנישואין.

כאשר מתרשם בית הדין הרבני, כי הנסיבות מצדיקות לפדות את הכתובה, לא בהכרח יחויב הבעל במלוא הסכום המתנוסס על גבי הכתובה. משמעות הדבר, היא שבמקרים בהם סביר להניח, כי הבעל לא התכוון מלכתחילה לשלם את הסכום שצוין בכתובה מאחר והינו גבוה ואף מופרז או כאשר ברור שהסכום נמצא הרבה מעבר ליכולותיו של הבעל שלא יהיה מסוגל לעמוד בו רשאי בית הדין לשערך את הכתובה לסכומה הריאלי והסביר.