מקור החיוב במזונות בן הזוג הינו הדין האישי המוחל על בני-הזוג. הדין העברי החל על בני זוג יהודים הנשואים זה לזו כדת משה וישאל קובע, כי על הבעל לשאת במזונות האישה. ברם, אף כאשר מדובר בבני-זוג יהודים אשר נישאו בנישואים אזרחיים בהם הדין הדתי היהודי לא מכיר כבני זוג נשואים, מעמדה של האישה אינו נחות מזה של האישה הנשואה בהתאם לחוקי ההלכה.
הלכה פסוקה שהשתרשה בבתי המשפט, קובעת בצורה מפורשת, כי במקרה של נישואים אזרחיים תחול על בני-הזוג החובה לדאוג, לתמוך ולזון את בן-הזוג הנזקק לתמיכתו של האחר מכוח הסכם מכללא שהחילו על עצמם הצדדים בהתנהגותם בעת שביקשו לחיות ביחד את חייהם המשותפים. חובה זו, כך נקבע, נגזרת מעיקרון תום הלב, שיקולי ההגינות והיושר.
המזונות האזרחיים נועדו לשמש לבן הזוג הנתמך דמי הסתגלות שלאחר תקופת החיים המשותפים ומשך התקופה בה ישולמו המזונות האזרחיים משתנה ממקרה אחד למשנהו ונקבע בהתאם לנסיבות. כנובע מהלכה זו הנוהגת בבתי המשפט הוכרה אף זכותה של הידועה בציבור לדמי מזונות.
אולי תרצה לקרוא על-