במקרים רבים מוצאים עצמם יורשים בסיטואציה לא נעימה. זה מתחיל עם כאב וצער על אדם שנפטר, ונמשך בהסדרת ענייני הירושה. למצב זה נוסף נדבך נוסף – תנאי שקיומו הכרחי לצורך זכייה בירושה.
מקרה שהיה כך היה: הבעל המנוח הותיר אחריו צוואה שבה הנחיל את כל רכושו לאשתו השנייה. הוא ביטא כלפיה את אהבתו והביע את הערכתו. מלבד זאת הוסיף תנאי מהותי – אם תהיה לה זוגיות חדשה היא תאבד את הירושה, ובמקומה יזכו ילדיו מנישואיו הראשונים. מכוח הצוואה האלמנה היא היורשת, אך עליה "להיזהר" מפני כל גבר שייקרה בדרכה.
האם כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאַלְמָנָה אֲשֶׁר הַמוֹרִישׁ חָפֵץ בִּיקָרָה? על כך אנו רק יכולים לתהות, אך בנוגע לאפשרות המעשית להצבת תנאים מעין אלו בצוואה אין לטעות.
על פי כל דין, התנאים שניתן להציב בצוואה הם רבים, מגוונים ויצירתיים. ברוח דברים אלו, הותנתה הזכייה בירושה בטיפול שיעניק היורש לאחד מבני המשפחה במקרה אחד. במקרה אחר נקבע כי יורש יזכה בירושה בתנאי ש"יעשה עלייה" ויתגורר בישראל.
מעבר לקבוע בחוק הירושה, עיקרון כיבוד הצוואה והגשמת רצונו האחרון של המוריש הינם בגדר מצווה. החוק קובע כי כל אדם רשאי לערוך צוואה ולקבוע בה את זהות יורשיו ומה ייעשה בנכסיו. מעבר לכך, באפשרותו להציב בתמורה לזכייה בירושה תנאים של ממש.
כך למשל קבע מוריש כי בנו יחדל להיות יורש אם יחליט להתגרש. בצוואתו נכתב: "אם יתגרש בני, ילדיו-נכדיי יהיו היורשים שלי". בית המשפט קבע כי מאחר שתכלית צוואתו של הסב המנוח נועדה להבטיח את עתיד נכדיו, אין בתנאי כל דופי ולכן יש לקיים את צוואתו כלשונה.
עם זאת, התנאים אינם בלתי מוגבלים. סעיף 34 לחוק הירושה מאפשר לבטל הוראת צוואה "שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי". בבית המשפט השתרש המונח "תקנת הציבור", כלומר הוא בוחן האם הצוואה אינה סותרת את תקנת הציבור, והאם היא שואבת את תוכנה מערכי המוסר והתרבות בארץ לגבי צורת ההתנהלות האנושית ה"נורמטיבית". כך, לשם המחשה, ביטל בית המשפט הוראה בצוואת סבתא שהציבה לנכד את התנאי הבא: קודם כל תתגרש מאשתך, אחר-כך תזכה בירושה. נקבע כי ההוראה עומדת בסתירה לתקנת הציבור ולכן בטלה.
